אם לא ניקח סיכונים, לעולם לא נדע.
הפחד לקחת סיכון מונע מאיתנו להשקיף אל הלא נודע ולעצב אותו.
רובנו מנסים להפחית סיכונים ולכן לא מוכנים לקחת את עצמנו אל אי הוודאות.
אבל – כדי להתפתח – אנחנו זקוקים למשחק עדין בין הצורך הבסיסי הביטחון לבין התשוקה להרפתקאות חיים חדשות.
הפואנטה – ככל שאני סומכת יותר על עצמי, אני מפתחת מסוגלות לשאת אי וודאות, לחיות עם הלא ידוע, ואז – ורק אז – אפשר באמת לגדול.
אם היה לך יותר אומץ – מה היית עושה?
החיים שלנו מתרחבים או מצטמצמים בהתאם למידת האומץ שלנו.
מאחורי כל אדם שנימנע מלזוז מהמקום שבו הוא נמצא – יש אדם (אולי מיואש, מפוחד, מתבייש) שאיבד את האומץ שלו.
בכל התנסות חדשה, יש סיכוי, שלא נשיג את התוצאה לה ציפינו.
לכן, כדי להעז להפליג למחוזות חדשים – צריך להסכים לסכן את תחושת הערך האישי.
נכון, זה לא פשוט, אבל ללא המוכנות לסכן, אי אפשר לזוז….
כמה מילים על תקיעות ועל מלכודת הביטחון בחיינו.
יש לנו 2 מערכות הפעלה בחיים:
* המערכת החשיבתית – זו שמניעה אותנו לחקור את אי הנחת בחיינו, את הקשיים והחלומות.
* המערכת התנועתית – זו שמניעה אותנו לזוז באופן ממשי לעבר מקום מייטיב ומדויק.
איזו מערכת מניעה את חייך?
תקיעות בחיים נוצרת כשהפער בין שתי המערכות גדול מידי (וזה נובע מהכניעה לצורך הבסיסי שלנו בוודאות, יציבות וביטחון).
כדי להתגבר על מלכודת הביטחון אנחנו צריכים להשקיע באנרגית ההפעלה – הכח הנדרש להתחיל את התנועה.
אני מבינה קטנה בחוקים פיזיקאליים, אבל כן יודעת שכדי להתחיל תהליך נדרשת הרבה יותר אנרגיה מאשר להמשיך אותו.
אני מבינה די גדולה בחוקי החיים – ואני יודעת שלפעמים צריך רק דחיפה חיצונית קטנה כדי ליצור את אנרגית ההפעלה.
