פיטורין

היא הגיעה אלי יום אחד לאחר שפוטרה.

שידרה קור רוח, עד שהגיע תורן של הדמעות לדבר; לדבר את העלבון, הכאב, הפגיעה

ותחושת הבגידה.

לפחות הם היו עושים את זה יפה, אמרה.

כמעט תמיד זה לא יפה, פרידות במהותן הן לא הכי יפות. עניתי.

פרידה היא שבר. אספנו במשך שעה את השברים הכואבים.

אני יודעת, בטוחה שגם היא תדע - בתוך כל פרידה חבויה מתנה קטנה.

כשמוצאים אותה (וקצת קשה לעשות זאת לבד), אפשר להמשיך הלאה.

עבר עלי שבוע עמוס במיוחד. מטופלים חדשים, ותיקים, ששואלים, מקווים, מחפשים,

מתוודעים, מדייקים...

יכולתי להעלות פה ווצאפים ופידבקים - זו לא אני וזה גם לא מעניין.

מה שכן מעניין, זה שנגלה בתוכנו מעט חמלה לאלה שקמים בבוקר לימים מלאים באי

עבודה.

האנשים האלה, משכילים, מוצלחים, מנוסים - חשים שעולמם חרב עליהם:

שיעמום, בושה, דאגה, ייאוש, תסכול, חרדה, לחץ, בדידות, הסתרה. מספיק, לא?

עבודה אינה רק מקור פרנסה;

היא מקור למימוש, אתגר, מפגשים אנושיים, הערכה, תחושת משמעות וערך ועוד ...

אז למי שהקורונה לא פגעה בעמל יומו - הפנו מבט לאלה שאין להם (וממש לא משנה אם זה

חל״ת או פיטורין) - הציעו עזרה מעשית ורגשית. הם מתביישים לספר על הקושי שהם חווים.

לעתים מתביישים לבקש עזרה.

פיתחו את הלב, הרחיבו את הרגישות, הציעו חיבוק.

אני פוגשת בקליניקה אנשים שפוטרו. חוויה מטלטלת שמתוארת על ידי חלקם כפוסט

טראומטית הסיבות לכך ברורות.

הזווית המשלימה היא זו של המפטר.ת:

אני באמת חושבת שתמצית הניהול האנושי טמונה ברגע הזה -

וטוב לו לכל מנהל שיבחן את עצמו - ברגע הזה וגם ברגעים שלפני, ואולי גם אחרי (מה הוא

ממשיך לומר על המפוטר)

איך הוא באמת עושה זאת?

לאחר המהלך, נותר אדם מרוסק עם דימוי עצמי מדמם.

עשו זאת עם קורטוב של חמלה.

ובכלל, כשנפרדים -

לפזר קצת חמלה ולראות את זה שנפרדים ממנו...

ולו רק על ידי כך שנדמיין, את הרגע שלו - אחרי.